התחלת צילום וסוף צילום - כפתור ההקלטה נועד להתחלת הצילום ולסיומו. כל צילום רציף נקרא שוט (shot).
טיפ מספר 1 הוא לצלם בשוטים. לכל שוט יש התחלה אמצע וסוף, וגם סיבה.
דוגמא לשוט: רואים חדר ריק ואז מישהו נכנס לחדר ואז הוא מתיישב. השוט הבא בסרט כבר יראה את הפנים של האיש היושב, ואת הציפיה חיוך על פרצופו המוארך ומלא הקמטוטים. שוט נוסף יראה את ידו של האיש מקרוב כשהיא נשלחת לטלפון. וכו'
ברור שלפעמים מצלמים בלי לדעת מראש את הסיבה, מבלי לתכנן, כי כשמצלמים את החיים, ולא סיפור מומצא, אז קורים דברים לא צפויים, וזה מה שיפה - אבל כדאי "לחשוב בשוטים" - לדעת מתי לעצור את הצילום, לסיים את השוט, ולא לבזבז סבלנות, או מקום על הקלטת. ככה אפשר גם לתת ליד לנוח בין שוט לשוט...
משחקים בזום - הזום (zoom) מאפשר לנו לצלם משהו מ"רחוק יותר" (zoom out) או מ"קרוב יותר" (zoom in), מבלי לקרב אליו, או להרחיק ממנו, את המצלמה. לחיצה שלנו על כפתור הזום מזיזה את עדשת המצלמה מבפנים.
הצעה לניסוי: הניחו את המצלמה שלכם על משהו עם גלגלים. כסא מחשב יספיק בהחלט. כוונו את המצלמה לעבר אובייקט כלשהו מרחוק (מצב zoom out). התחילו להקליט. תוך כדי השוט, בלחיצה עדינה ורציפה על הזום ובלי לזוז עם הכסא, "התקרבו" לאט לכיוון נושא הצילום שלכם, עד שהוא תופס את כל המסך.
הפסיקו את ההקלטה וחזרו אחורה עם הזום לנקודת המוצא. התחילו לצלם שוב, והפעם, במקום להשתמש בזום, דחפו את הכסא והסיעו את המצלמה לאט, לאותו כיוון, עד שנושא הצילום תופס את כל המסך כמו קודם.
עצרו את הצילום וצפו בתוצאות בטלוויזיה. זה לא נראה אותו דבר - התמקדות בעזרת הזום רק מזכירה התקרבות, אך למעשה זוהי רק הגדלה הדרגתית של מרכז התמונה. שימו לב לאופן בו שולי התמונה נעלמים בכל אחת מהשיטות. מה יותר יפה?
אם תשחקו יותר מידי עם הזום בזמן הקלטה, תגלו שמעצבן להסתכל על זה אחר כך. השימוש בזום צריך להיות במידה ולפי הצורך. עדיף לקבוע מרחק לפני תחילת הצילום ולא להתקרב או להתרחק יותר מפעם אחת בכל שוט. כמו עם כל המלצה, גם כאן אפשר ורצוי לעשות את ההיפך..
יציבות - נסו לקרוא ספר בזמן שאתם מרעידים אותו עם הידיים... בזמן צילום חשוב להיות יציבים. בניגוד למה שנדמה, השיטה היא להיות רפוי - לא לעשות שריר, כי מאמץ עודף הוא מה שגורם לרעידות. רפיון יציב שכזה דורש אימון, ומעייף גם הוא אחרי כמה זמן. לכן כדאי לנוח מעט בין שוט לשוט, אם אפשר.
נסו ותראו שאם מצלמים משהו שנמצא רחוק בזום "מקרב" (zoom in), קשה הרבה יותר לשמור על יציבות. אותו דבר קורה כשמקרינים נקודת לייזר אדומה לעבר קיר מרוחק - רעידות היד יהיו מורגשות הרבה יותר מאשר אותה נקודה, כשהיא מוקרנת לעבר קיר קרוב - כל סטיה מזערית של היד הופכת יותר משמעותית ככל שהמרחק בין האובייקט למצלמה גדל.
אם יש לכם חצובה (זה לא דבר יקר מידי) - אל תתעצלו להשתמש בה. החצובה תשפר פלאים את התוצאה. אם אין לכם חצובה ואתם קונים אחת - בחרו בחצובה עם פלטה לחיבור מהיר של המצלמה: הפלטה מתנתקת בקלות מראש החצובה, ומתחברת למצלמה. כך אפשר לחבר ברגע את המצלמה, בעזרת הפלטה, לחצובה. אם אין ולא תהייה לכם חצובה לעולם, כדאי לתרגל צילום בזמן שהמרפק נשען על משהו.
קומפוזיציה, מסגור ומתן תחושת עומק - קומפוזיציה משמעה ארגון האובייקטים בחלל המצולם,בתמונה,אחד ביחס לשני וביחס לגבולות התמונה, הפריים. משתמשים במילה קומפוזיציה גם בהקשר של ציור, תיאטרון ומוסיקה.
בעת תכנון הקומפוזיציה של התמונה מקדישים מחשבה לכל פרט: לכל מה שרואים ולכל מה שלא רואים, מה קטן ומה גדול ומה קרוב ומה רחוק ומה באמצע ומה בצד. והכי חשוב - מהי המשמעות שתנבע מכל זה, ומהי המשמעות שאני רוצה להשיג. יש "חוקים" לגבי מה נחשב יפה ומה לא נחשב יפה, או אפילו ממש מכוער. עד כמה שזה מוזר שיהיו חוקים על טעם וריח, מסתבר שזה נכון...
בגדול, אפשר לפרט "מקרא" של הצורה בה העין מפענחת תמונה - מה שבמרכז התמונה חשוב יותר, העין נמשכת אליו. מה שלמעלה מימין חשוב יותר מאשר מה שלמטה משמאל (או להיפך, למי שקורא אנגלית למשל). תמונה צריכה להיות מאוזנת מבחינה סימטרית וכו' וכו'
ואף על פי כן, כל כך הרבה אמנים ויוצרים כבר "עברו" על חוקי היופי ויצירותיהם יפות, עד שכל מה שנותר הוא החוק הלא כתוב שהוא לחשוב על מה מצלמים ועל איך מצלמים ועל למה...
ובכל זאת כמה מילים נוספות על קומפוזיציה ומיקומי מצלמה ביחס למושא הצילום:צילום מנמוך - האובייקט נראה גדול וחשוב ומאיים.
צילום מגבוה - האובייקט נראה קטן ועלוב ומאוים.
צילום תוך תנועה קדימה - מעוררת רגש חיובי של התקרבות, רצון.
צילום תוך תנועה אחורה - מעוררת רגש שלילי של התרחקות, פחד.
בצילום אובייקטים מקרוב, כולל אנשים, נהוג לתת להם "מרווח נשימה" משולי התמונה, ולא "לסגור עליהם", "לחנוק אותם", וכיוצא באלה ביטויים. מרווח הנשימה שמעל לראש נקרא head room. מרווח הנשימה שלכיוון המבט נקרא talk room, והוא צריך להיות גדול יותר מהמרווח שבעורף הדמות.
ככלל - צילום וידאו לא צריך לשאוף להיות כמה שיותר רבגוני, אלא כמה שיותר אחיד. בדיוק כמו שלא תכתבו מכתב בחמש שפות שונות לסירוגין. זה אומר שימוש אחיד בצבעים, בתנועות ובזויות צילום.
מתן תחושה עומק - אם בעת תכנון הצילום, נחליט "לקשט" את הרקע של האובייקט הראשי באביזר כלשהו, כמו עציץ, מתלה כובעים או פלייר פטנט - זה יוסיף תחושת עומק לתמונה - בניגוד לתמונה בה כל האובייקטים נמצאים באותו מרחק מהמצלמה, או שברקע יש רק קיר לבן מה שמקנה תחושה "שטוחה". כמובן שעדיף להעניק משמעות לאביזר שברקע, סיבה לנוכחותו שהיא יותר מסתם "בשביל תחושת העומק"...
לסיכום - אלו היו כללים סופר בסיסיים בנושא צילום וידאו. אף צלם עוד לא נקנס באשמת אי ציות להם. אך ניתן ורצוי לראות בהם המלצות לא מחייבות ליצירה מודעת יותר.
